Ultramarine

This review is going to be both in Hebrew and English. I read this book in Hebrew therefore I think a Hebrew review will be better, but since all my other reviews are in English I'll make an English one as well. 

עבר המון זמן מהפעם האחרונה שקראתי ספר בעברית. אני אפילו לא בטוחה שאני יכולה להזכר מתי זה היה. כמה שנים בטוח. את הספר הזה קניתי בביקור בספריה עירונית בישוב קרוב למקום המגורים שלי. לא תכננתי לקנות אותו, גם לא הגעתי לבקר בסיפריה עצמה אלא למפגש שהתרחש באחד מאולמות הסיפריה. ערימה גדולה של ספרים ב 5 ו 10 ש"ח משכה אותי. אני לא זוכרת אם הספר עלה 5 או 10 ש"ח אני כן זוכרת שידעתי שאני רוצה לקרוא אותו דווקא ולמרות שראיתי את הסרט. אתם יודעים, הספר תמיד יותר טוב כי הוא מכניס אותנו הרבה יותר לעולם, לחוויה האישית ולא רק מביא את התמונות שמצטלמות טוב יותר.

לספר נתתי 4.5 כוכבים ולא חמישה. והסיבה לכך היא התרגום לעברית. לא רק בגלל שלא קראתי המון זמן בעברית, השפה היתה קשה לי. לא הצלחתי באמת להתחבר. לקח לי זמן להתרגל לכתיבה הארכאית. נכון, אנחנו מדברים על "פעם" אבל זה לא אומר שהשפה צריכה להיות כזו מנוקרת. הייתי שמחה אם הספר הזה היה כתוב בצורה יותר נגישה, גם למי שמלחמת העולם השניה רחוקה ממנו ויצטרך שפה "עממית" יותר בכדי להרגיש חלק. ובכל זאת גמעתי את הספר הזה ב 3 לגימות. 20 עמודים ראשונים לפני ארוחת הצהרים, כל השאר הספר מלבד 20 העמודים האחרונית בלגימה אחת ארוכה, ואז לאור שיחת טלפון עשיתי הפסקה ולאחריה נגמעו 20 העמודים האחרונים שהצליחו לסחוט ממנו דמעות.

אני חושבת שמה שמדהים לגבי הדמעות האלה, שאני לא יודעת למה הם היו. עבור מי הם היו. ומה המשמעות שלהם. האם זה כי הסיפור "עצוב"? האם זה עבור מיכאל? האם יכול אפילו להיות שכלפי האנה? אין לי תשובה לזה. אני רק יודעת שהסיפור הזה השאיר עלי רושם.

אצטט פיסקה מתחילת הספר:

"כיום אני מבחין במעשיי אז באותה תבנית, שבה השלבו או לא השתלבו, מחשבותיי ומעשי לאורך חיי. אני חושב, מגיע למסקנה, מגבש את המסקנה לכלל החלטה, ואז אני נוכח לדעת, שהמעשה הוא עניין בפני עצמו, שיכול אמנם לבוא בעקבות ההחלטה, אבל אינו חייב לעשות כן. לא פעם עשיתי במהלך חיי דברים שהחלטתי לא לעשות, ולא עשיתי דברים שהחלטתי לעשותם. דבר מה, שלא מחוור לי כל צורכו, פועל; הוא נוסע אל האשה, שאיני רוצה לראותה עוד, מעיר כלפי הממונה עלי אותה הערה החורצת את דיני, ממשיך לעשן, הגם שהחלטתי להפסק, ומפסיק לעשן לאחר שכבר נוכחתי לדעת, שאני מעשן מושבע וכזה גם אשאר. אין כוונתי לומר, שלמחשבה ולהחלטה אין כל השפעה על המעשה. אבל המעשה אינו רק הגשמת כל מה שנהגה והוחלט קודם לכן. הוא יונק ממקורותיו שלו, והוא עצם מעצמי, כשם שגם המחשבה וההחלטה הינן עצם מעצמי".

[אם לא הבנתם כלום, ממליצה לקרוא את הציטוט באנגלית, נשבעת שהוא ברור יותר..]

אני אתייחס לדמעות שלי כמעשה. כזה שאני לא יכולה להסביר לעצמי. אבל כזה שמראה לי בכל זאת שיש משהו בי, משהו מאחורי הקלעים שגרם להם גם אם אני לא ממש מסוגלת להסביר את ההגיון שבו. ובינינו, מעולם לא מצאתי הגיון בדמעות גם ככה. 

במידה מסוימת הספר הוא סיפור אהבה. אבל הוא לא מתאר את הרומן ולא מסופר בצורה רומנטיות, הוא בעצם מספר לנו על מיכאל והמסע שהוא עבר מאז שפגש לראשונה את האנה. 

הספר מחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון מתאר את מיכאל בתור נער בן 15 שבמקרה לחלוטין נתקל בהאנה. בצורה מאוד משונה ומגושמת מתפתח ביניהם רומן. רומן שהולך בדיוק לפי הכללים שלה והגחמות (הלא מוסברות) שלה, כשבהם מיכאל הוא המתנצל, הלומד להתנהג כפי שהיא מצפה ממנו. האנה דורשת ממנו לא מעט, ובחזרה נותנת מעט מאוד. במידה מסוימת נראה כאילו היא לא מסוגלת להביע כל רגש או להעניק שום דבר. ובכל זאת, היא לא אדם "רע" או לא מצטיירת באמת ככזו. היא מדרבנת אותו ללמוד וגם מנסה שלא להרחיק אותו מעולם הנעורים שלו. הפגישות שלהם מגיעות לאיזשהו ריטואל קבוע - מיכאל מקריא לה ספר מחובות הלימודים שלו, הם מתקלחים ולאחר מכן שוכבים. כך פחות או יותר ממשיכה מערכת היחסים במשך מספר חודשים עד שיום אחד האנה נעלמת.

עבור מיכאל, בחוויה האישית שלו, היא תמיד נשארת. הוא לא מצליח להפרד ממנה. היא שם לאורך כל החיים שלו ואפשר לראות איך מערכת היחסים איתה השפיעה עליו. בפרק הלפני אחרון יש מי ששואלת אותו בצורה מפורשת האם הוא מודע למשמעותה של האנה בחייה. בעצם היא אומרת את זה בצורה נוקבת יותר ואני חושבת שהספר כשלעצמו הוא הסבר לשאלה הזו.

החלק השני מתאר את מיכאל בתקופת לימודי המשפטים שלו בה הוא נתקל לראשונה מאז נעוריו בהאנה, הפעם בבית משפט כנאשמת בפשעי מלחמה יחד עם סוהרות נוספות שלקחו חלק באותו אירוע עיקרי בו הן נאשמות. האנה 'שולפת את הקש הקצר' ומקבלת את העונש המירבי והמעצר הארוך יותר מהסוהרות האחרות, לא כיוון שאשמתה גדולה משלהן אלא בגלל בושתה. כל חייה כאילו "הוכתבו" על ידי המציאות הזו. היא חיפשה עבודות שלא יחשפו את ה"בושה" שלה וכאשר קיבלה קידום והיתה "סכנה" לבושתה תחשף היא חיפשה לעצמה עבודה אחרת. כך הגיעה לעבודתה כסוהרת במחנה ריכוז בימי מלחמת העולם השניה.

כמובן, שבתור יהודיה, היכולת שלי לסלוח להאנה היא במידה מסוימת בלתי אפשרית. אני לקבל ואכן מקבלת את דורו של מיכאל, על הדברים שהוא לא עשה, על המציאות שהיתה לפני שהוא נולד, מציאות שהוא לא לקח בה חלק. קשה יותר לשקול לסלוח להאנה שעמדה במחנה העבודה ובחרה 10 נשים שילכו לאושוויץ ולא יחזרו. כך שאני לא מציבה את עצמי במקום הזה, הוא מעט חסר מטרה. 

ואם זאת, הסיפור מצליח לנגוע בעיקר בגלל שהוא מתואר מנקודת הראות של מיכאל, ומתאר את המלחמה שמתרחשת בתוכו. גם הוא לא מסוגל לסלוח לה גם אם בדרכו הוא אהב אותה אז והמשיך לאהוב אותה גם אחרי. 

חלקו השלישי של הסיפור הן שנות המאסר של האנה והקשר המוזר שמתנהל בין שניהם. אני לא רוצה לכתוב ממש על אופי הקשר אבל בעיני כל החלק הזה פשוט קורע לב. אם להסתכל על האנה בתור אישה, שהיא מה שהיא, עם המגבלות שלה, והקשיים הרגשיים שלה ומחברת אליה את מיכאל, הכעוס ובכל זאת אוהב, שלא מסוגל להשאיר אותה מאחור ושומר איתה על הקשר בדרכו שלו כל אילו מצליחים להשאיר חותם. אולי דווקא בגלל שהספר הזה לא מבקש סליחה על שום דבר. כי היא חסרת משמעות בכל מקרה. וכאשר מיכאל סוף סוף מנסה לדרוש מהאנה התייחסות לדברים שעשתה ועליהם נשפטה התגובה שלה לא יכולה להיות בעיני אמיתית ו נכונה יותר ולאו דווקא לנושא המצמרר הזה.

"תמיד חשבתי שבין כה וכה אף אחד לא מבין אותי, שאף אחד לא יודע מי אני ומה הביא אותי לזה ולכאן. ואתה יודע, כשאף אחד לא מבין אותך, אז אף אחד גם לא יכול לדרוש ממש דין וחשבון. גם בית המשפט לא היה יכול לדרוש ממני דין וחשבון. אבל המתים זכאים לכך. הם מבינים."

הספר הזה מצוין. אהבתי שהוא נכתב על גרמניה פוסט השואה, ועל הדור אחרי. על איך הדור אחרי מקבל את מה שהיה, או איך הוא לא מקבל. בכמה הזדמנויות מוזכר שיש משהו ציני בלהביא לדין את אותם "אשמים" בפשעים, כאשר מתעלמים מכל אילו שלאחר המלחמה לא שילמו על מעשם, אם אילו האנשים שקודמו בתפקידיהם, וגם אילו שהפנו את הראש ולא עשו דבר. וישנה התייחסות לכך שהדור הצעיר מאשים את ההורים בכל הפשעים האלה, גם אם הם עצמם אינם מובאים לבין המשפט.  אני אפילו לא יכולה לדמיין איך זה היה מרגיש להיות כל כך מאוכזבת וכועסת על השמפחה שלי - ההורים והסבים.

הספר הזה עובד לסרט קולנוע בכיכובם של קייט וינסלוט וראלף פיינס. אם אתם כאן, וקוראים את מה שכתבתי, סביר שאתם לא מפחדים מהמילה הכתובה, לכן תוכלו לשבת ולקרוא פחות מ 200 עמודים. אבל בכל מקרה, אם החלטתם לקרוא או לא, אני בכל זאת ממליצה לראות את הסרט. לפני? אחרי? לבחירתכם. יש מעט מאוד הבדלים בין הספר לסרט, אולי בגלל שהספר כל כך קצר. קייט משחקת את התפקיד בצורה מדהימה ומצמררת. 

מומלץ! (גם אם פחות מומלץ בעברית..)

and now for the review in English... :)

I'll start by saying I feel like this is the worst review I have ever made. Why? because I did two things I find "wrong" in writing in English - 1. Translating something I wrote in Hebrew to English which NEVER works. The languages are too different and the sentences are just "off". I started just writing in English after the Hebrew review but since I didn't want to "miss" anything I went to translating exactly what I wrote in Hebrew.  2. Thinking in Hebrew. Better to think in English then write in English, but since the book was in Hebrew, kinda hard to think about it in English.. so I do apologize if it's a little on the mewww side.. 

I gave this book 4.5 stars and not 5 not because I have any misgivings about the book itself, but because I found the language to be a bit too archaic. Funny that I would find a book written in my mother tongue to be more difficult and less fluent than one written in English, but I do.. I wish I'd read this one in English and already got a myself a copy since I would never venture into reading it again in Hebrew and also because I try to eliminate my book collection, I mean the actual paper bind books. Also needed the English version for 2 quotes I tried to translate and felt they were terrible! (would you believe me the English was MUCH better to read?)

And yet I finished this one in three gulps. First 20 pages before lunch, then later right up until the last 20 pages when I was interrupted by a phone call. These last pages even made me cry. What is strange about those tears is I have no idea what or who they were for or what's their meaning. Is it because this is a "sad" story? Is it for Michael? Could it even be for Hanna? I don't have an answer for that. I only know it left quite the impression. 

I think this quote from the beginning of the book is kind of appropriate: 

"today I can recognize that events back then were part of a lifelong pattern in which thinking and doing have either come together or failed to come together—I think, I reach a conclusion, I turn the conclusion into a decision, and then I discover that acting on the decision is something else entirely, and that doing so may proceed from the decision, but then again it may not. Often enough in my life I have done things I had not decided to do. Something—whatever that may be—goes into action; “it” goes to the woman I don’t want to see anymore, “it” makes the remark to the boss that costs me my head, “it” keeps on smoking although I have decided to quit, and then quits smoking just when I’ve accepted the fact that I’m a smoker and always will be. I don’t mean to say that thinking and reaching decisions have no influence on behavior. But behavior does not merely enact whatever has already been thought through and decided. It has its own sources, and is my behavior, quite independently, just as my thoughts are my thoughts, and my decisions my decisions."

 I'll consider these tears as these kind of an act. One that I can't explain to myself yet one that was made by this "it" in me. Something under the surface that I can't explain its logic. And well, between you and me, I never did find any logic in tears..

This is, in a way, a love story. But then again, it's not really about the romance it's about Michael and his sort of life journey from when he met Hanna. 

This book is separated into 3 parts. First one tells "the romance", how Michael stumbles into Hanna and what happens between the two of them. They have kind of an awkward relationship basically ran by how Hanna wants it to be and how she wants him to behave. As a 15 years old kid he just accept the relationship as it is, and tries to please her. They fall into a routine where he reads to her reading material from school, they take a shower then have sex. For a few months that's basically what they do. Hanna isn't "evil" or a "bad person" she is just portrayed as kind of hard and somehow emotionally handicapped, she cares for him in her own way, she tries to make him study harder in school and doesn't keep him away from his school friends.

Then one day she just disappears leaving him to wonder why she left and if he was to blame.  Michael is deeply affected by their relationship which you can see throughout the book - though she left him, in a way, she never did. Near the ending of the book someone asks Michael was he aware of that and I guess the book, his journey, is the answer. 

The second part of the book is of his days at Law School. He sees Hanna for the first time since being a kid on trial accused of war crimes together with a few jailers who took part with her in the main event they were accused of. Hanna takes the shortest straw out of the jailers not because she was the most to blame but because of her shame. All her life was "dictated" by this reality. She looked for jobs that wouldn't "incriminate her" and when she gets a promotion that threatens her shame she looks for another job. That's how she came by the job as a jailer in a concentration camp. 

Naturally, as a Jew, my ability to forgive Hanna is somewhat impossible. I can (and I do) "forgive" Michael's generation, for the things they didn't do, for the reality before they were born, a reality they didn't take a part in. Harder to even consider forgiving Hanna for standing in a concentration camp and choosing 10 women that will be sent to Auschwitz never to return. So I'm not putting myself in this place, it's kind of pointless.

And yet, this story is touching especially since it is written from Michael's point of view, describes his inner war. Even he, can't really forgive her, though he loved her and in his way still does after he finds out. 

The third part of the book is of the years Hanna is in jail and the strange interaction between the two of them. I don't want to write exactly what happens only that it's heart breaking. Looking at Hanna as just a woman, with her disadvantages, her emotional difficulties, and also Michael, being angry yet loving, who can't leave her behind and keeping this relationship leaves it's mark on me. Maybe because this book doesn't ask for forgiveness for anything. Because that would be pointless and useless. And in the end when Michael asks Hanna for a reaction to what she did and was sentenced for her reaction couldn't have been more real or truthful, in my eyes.. and not only to this horrific issue.

"I always had the feeling that no one understood me anyway, that no one knew who I was and what made me do this or that. And you know, when no one understands you, then no one can call you to account. Not even the court could call me to account. But the dead can. They understand."

This book is excellent, I loved that it was written of Post WW II Germany, of the next generation. About how this generation accepts/gets what happened, and what they don't/can't accept. In several places it is mentioned that there is something cynical in bringing to justice the "guilty in war crimes" neglecting all the those who didn't pay, those who got promoted, and even those who turned their head and did nothing. And there is a reference to the fact that the young generation accuses their parents in all those crimes even if they aren't brought to trial. I can't even imagine being in their shoes, feeling so disappointed and angry with my family - parents, my grandparents. 

This book was made into a movie starring Kate Winslet and Ralph Fiennes. If you are reading this you are not afraid of the written word so you can sit and read less than 200 pages. but anyway, if you are planning to read this or not I recommend seeing the Movie. Before? After? That's for you to decide. There aren't a lot of differences between the book and the movie maybe because it's so short. Kate does a chilling yet amazing job. 

Recommended! (though not in Hebrew..)